דוד גיורא היה פעם ילד. כן כן, בחיי, אפילו שקשה להאמין. כשהיה ילד למד דוד גיורא בבית ספר ארנון, בשכונת נוה יהושע ברמת גן. איך הוא הגיע לשם מביתו בכפר גנות כל בוקר, אתם שואלים? ובכן, גיורא לא היה הילד היחיד בגנות. גדלו שם גם איה, ורני, ובועז ובועז, ויוסי ואיזי ואיתן, ועוזי ודורון ואיציק וארנה ויעל ויעל ורוני וגילי ועוד רבים וטובים שכבר שכחתי. כל בוקר הגיעה לכפר משאית מצויידת במושבים רבים, לאסוף את הילדים, וברבות הימים פינתה את מקומה לאוטובוס, שבראשו ישב עותי הנהג.
בבית ספר ארנון היה מורה לחינוך גופני בשם אברהם בן שלמה, מורה לזמרה בשם יעקב שטיין, שהיה כנר, ומנהל בשם פסח פוזניאק, שכינינו אותו פופו. המורה לחינוך גופני ארגן את כולנו לאיסוף ספוגים ברחובות. אספנו ספוגים כמו משוגעים, אפילו חלמנו על זה בלילות וכשהייתה כמות נכבדת קנה המורה אברהם כיסוי כחול גדול , עם ידיות בהיקף, ואנחנו תחבנו את כל פיסות הספוג לתוכו. המזרן שיצרנו היה כל כך כבד, שחצי כיתה נדרשה לפעולה כדי  לסחוב אותו מהמקלט אל הבור לקפיצה לגובה. במקלט המדובר קרה המקרה האיום שתכף תשמעו עליו. גיורא, לא רק שהיה בנדיט גדול כשהיה ילד, אלא שגם חברים בנדיטים היו לו. יום אחד הוא נמלט מאחד מהם, שנשבע שיכסח אותו אם רק יתפוס אותו. גיורא ברח ישר למקלט ואחריו דולק הרודף. גיורא סגר את הדלת והנה ראה את הידית נעה לפתיחה. בלי להתבלבל הוא נתן בעיטה איומה לדלת. מעברה השני עמד המורה לזמרה, הוא ולא אחר, שראה את המרדף והתכונן להתערב. מהבעיטה נטרקה הדלת למורה בפרצוף ונשברה לו האצבע. דרמה גדולה קמה בחצר בית הספר. המורה לזמרה היה ידוע בתור כעסן גדול, וככנר שמר על אצבעותיו כעל בבת עינו. והנה, בנדיט זב חוטם שובר לו אצבע!! ועוד בעבודה! איך ינגן? איך ימשוך בקשת וירעיד מיתרים? גיורא חטף את הזעם והכאב, וגם איזו השעיה על הדרך, וכשהביט ביעקב שטיין צורח בפרצוף אדום כסלק, חשב שהנה, עוד רגע המורה חוטף התקף לב ומתפגר. המורה לא מת אבל את גיורא הוא לא הכניס יותר לשיעורי הזמרה.
מזל טוב גיורא, כיף לך שיש לך בחיים איה כזאת. חיבוקים ואיחולים רבים.

2.2.

לאיילת ותמר,
מקור השם כפי שסבא (נחמן) אמר לי, הוא בעיירה צאבאר, (כפי שנאמר כבר לפני). השוני הוא בהגיית השם, מפי אבי זה נשמע יותר כמו סאבר, הוא גם הזכיר שזה צפונית לצנעא (שוב, הס׳ וה צ׳ מתחלפים לעיתים וההגיה נשמעה כמו סנעא) . בספר בשבילי תימן הזכיר סבי את השם צברה, למרות שהעורך -יוסף טובי לא מצא סימוכין לשם הזה.
בזמנו התחלתי לרשום שושלת משפחתית לצד הזה של המשפחה כשהמקור הוא הספר הנ״ל. אם אמצא את הרישומים אשלח ברצון.

מקור השם צברי

איילת יקרה. מרחוק תמיד נראית לי חמודה לאללה, צעירה, יפה, וחכמה. אבל יום אחד הייתי עדה למשהו מופלא: אלון ואיילת ישבו יחד ודיברו על מיני מאכל, שאלון מומחה גדול בהכנתם בסניף של טייק אוו'אי הקרוב לביתם. תוך 20 שניות התפתח ויכוח חריף, על מספר האנשים שנכחו בארוחת הערב עם סבא וסבתא של איילת. אלון, כידוע, וכחן גדול, ותמיד יאמר את המילה האחרונה. אבל להפתעתי, היפה נתנה לו פייט שלא היה מבייש אף לוחם שייטת משופשף. זה לא שהוא התקפל, תבינו, זה אלון אחרי הכל. אבל היא התווכחה אתו בלי להתעייף ואפילו הביאה עדים וראיות משפטיות. אז הבנתי שאני יכולה להפסיק לדאוג. אלון מצא וכחנית כערכו.
איילת, מאור פנייך וחיוכייך ממלאים כל פגישה משפחתית בהמון אור. מזל טוב לך והמון אהבה.

4.2

אלון בנ-דודי השובב, שמע סיפור:
בשבתות, לפעמים, היינו נוסעים לכפר ויתקין. מגיעים לבית מלא בנים, שלא הפסיקו להתפרע, להשתולל, ולהתגושש.
"אלון חדל!" היה חיליק מצוה. שום דבר. "אלון! חדל!", היה חיליק פוקד בציווי מוגבר. לשלוש שניות היה אלון "חודל", אבל אחרי הרף היה ממשיך להשתולל.
גם כשגדל לא חדל, וכשהיו מזכירים לו כמה קשה היה לגדל כזה ילד שובב, היה אומר: "מה קשה? יש לי שני ילדים ואני לא מבין על מה אתם מדברים!"
ואז נולד גיא, ופתאום הוא הבין!
אלון, אגב, מכחיש הכל.
מזל טוב עיוני! אוהבת אותך!

15.2.

גילי, שמע

י משהו מרגש: כשנה אחרי שסבתא אהובה נפטרה, נפגשנו כולם ליד קברה. ודודה אביטל אמרה בדמעות, שהשבוע היא הסתכלה איך גילי קופצת ומתגלגלת על המיטה של סבא וסבתא ומתפקעת מצחוק, והיא חשבה לעצמה כמה כואב שגילי לא תזכור שהיא התגלגלה ככה וקפצה על המיטה, ואולי היא אפילו לא תזכור את סבתא. ושזה ממש עצוב. בינתיים, גילי, גדלת, והתגייסת, והצטיינת, והשתחררת מהצבא (היום!), וביום שישי הזכרנו לך איך נסעתם עם סבתא לקניון מלחה עם החמצן, וסבתא קנתה לך גרביונים, ואכלתם במסעדה, ויומיים אחר כך סבתא הלכה לדרכה. ואנחנו מזכירים לך גילי איך התגלגלת על המיטה הזוגית בבית של סבא וסבתא, והתפקעת מצחוק, והיית מאושרת.
אנחנו אוהבים אותך, גילי, חיבוקים ונשיקות מרני

18.2.1999

כשכרמי היה קטן, היינו מטיילים המון ברגל. בדיוק עברנו לבית משלנו במושב עופר, והסתובבנו בשבילים פה בלי סוף. היינו מתחילים יחד, וכרמי, שהיה קטן והכי קרוב לאדמה מכולנו, היה נעצר לבחון כל חיפושית, כל נמלה או זנב פרפר שבדרך. אחרי דקה שתיים היה מרים ראש, רואה שאנחנו רחוקים כבר ומתחיל לצעוק: חכו לי! חכו לי! ורץ אחרינו להדביק אותנו. מאז קראנו לו כולי חכו לי או בקיצור - כולי.
מזל טוב כולי שלנו, אוהבים אותך ומאחלים לך חיים של אהבה ויצירה וגילוי.

16.3.1990

כשעידית הייתה חברה של איתן הם גרו בעין איילה. בדיוק חגגו בר מצוה לרן על הדשא בחצר, וכל המשפחה של דפנה הייתה באירוע. עידית, כמו עידית, לקחה על עצמה חלק גדול מהארגון והאירוח, ובאיזשהו שלב במסיבה היא לקחה נשימה עמוקה, זקפה את גווה, ונכנסה עם מגש מתאבנים היישר אל גוב האריות, להציע מטעמים למשפחת שלום המורחבת. אומץ, ביטחון, כבוד עצמי והעזה חברו יחדיו בלב האישה ההיא של אז, שחברה אל הדוד שלנו להקמת משפחה ולתהליך של שיקום כלכלי ארוך ביבשת רחוקה. היום יש להם כבר מלא נכדים בכל צבעי השיער והעיניים, ואמנם זה ממש כיף דוד באמריקה אבל זה כיף שבעתיים דודים בעין איילה. יאללה, בואו!
תודה גדולה לך דודה חמודה ששמרת על בתי וליווית אותה בשנתיים שחלפו ביחד עם הדוד מאמריקה. אוהבת אותך!!! רני

11.4.1956

כשגיא היה בתיכון היתה לו חברה,, נערה בהירת שיער שהיתה צעירה ממנו בשנה. הוא היה מאוהב והוא רצה לחגוג לה יום הולדת ממש מיוחד. חודש ימים הוא תכנן את ההפתעה המשובחת, הכין כלי רכב מתאימים, מדד זמנים, ובערב יום ההולדת הודיע לזיוה: מותק, מחר אני מעיר אותך בארבע בבוקר, קחי כובע ובגד ים. זיוה, באמון מלא באהובה הטרי, הצטיידה כנדרש ובארבע וחצי קיבלה זוג אופניים ותרמיל עם תולעים, לחם משבוע שעבר ובקבוק מים. על זוג האופניים השני רכב גיון, נושא על גבו חכות עם רולרים, דלי לשלל וסנדביצ'ים נוסח רוחל'ה. הם רכבו לאורך הכבישים השוממים עדיין, חלפו על פני הר הזבל "חיריה", מושכים מערבה בואך יפו העתיקה. משהגיעו כבר עמדה השמש ברום השמים. כריך זריז והופ - מבצע הדיג יוצא לדרך. זיוה המאושרת עמדה עד הברכיים במים, מרגישה את הדגים נוגסים בפתיון הבצק או זוללים תולעת, ולבה מלא עד גדותיו: מי עוד היה מארגן לה כזאת הפתעה ליום ההולדת?? מאז עברו מים רבים בירדן, גלים אינספור התנפצו אל החוף, וגם לא מעט דגים קיפדו את חייהם. גיון גדל ועמו גדלו רעיונותיו, גדלו והתרחבו ואף העמיקו. ליום הולדתו החמישים סידר לעצמו מסע בדד בן שבועיים בשביל ישראל, ובשיאו יחבור לזיוה חברתו אהובתו ויחד יצללו לפגוש דגים ואלמוגים. אחי החד פעמי, המופלא, איש הרעיונות הנועזים: מזל גדול יש לי שנולדת להוריי, ושאני אחותך הנושאת אליך עיניים מעריצות. המשך באותו השביל, באותה הדרך, בלב שמח ובצחוק רונן, בהנאה ובאהבה.
(יש לי עוד מלא סיפורים עליך אחי הצחקן...) מעריצתך לנצח, רני

26.5.1969